batista

זמן גלריה - גשר בין אתר הגלריה לארכיון התערוכות ...

Tue, 22 Nov 2011 06:12:55 +0100

הגלריות של המחלקות השונות בבצלאל מארחות לאורך השנים אוסף עצום של עבודות סטודנטים ובוגרים.
התערוכות בדרך כלל מוצגות במשך שבוע או שבועיים, ואחר כך נעלמות ללא זכר. אפילו מתערוכות סוף השנה נשארים רק כמה צילומים מייצגים באתר בצלאל.

זמן גלריה - היא אפליקציה המקשרת בין אתרי הגלריות של המחלקות השונות בין כתלי בצלאל ובין ארכיון תערוכות אונליין.
הארכיון יכלול תיעוד צילומי של כל הקירות בכל אחת מהגלריות וכן מידע על הסטודנטים שיצרו את העבודות וקישור לעבודות נוספות ופרטי התקשרות עם הסטודנט.

איך זה עובד?
בכל אתר גלריה ממוקם QR-code על הרצפה וסביבו ארבעה חצים המצביעים על ארבעת קירות הגלריה.
המבקר בגלריה עומד מעל הקוד כשפניו בכיוון אחד החצים וסורק את הקוד.
האפליקציה זמן גלריה משתמשת במידע מאפליקציית המצפן של הסמארטפון וכן בקוד של הגלריה המסויימת (למשל של המחלקה לתקשורת חזותית) ושולפת מהארכיון את תיעודי הקיר שאליו פונה המבקר בעת סריקת הקוד.

הממשק נפתח בהצגת הקיר עם עבודות מהתערוכה האחרונה שתועדה בארכיון , כאשר ניתן להשתמש בחצים כדי לדפדף בין התערוכות השמורות בארכיון.

כך למעשה,דרך צפייה בסמארטפון המבקר זוכה בהצצה אל העבר של הגלריה בה הוא עומד ושל הקיר עליו הוא מסתכל.

+עבור כל תערוכה מוצג תאריך ההצגה המקורי שלה וכן פרטים על התערוכה.

+מתחת לכל עבודה מופיעים פרטי הסטודנט היוצר וכפתור המקשר לעבודות נוספות של הסטודנט בארכיון וכן פרטי התקשרות.

קישור לאתר הדמו של האפליקציה:

http://www.ayeletbatist.com/zman_galeria/qr.html

Audrey Kawasaky ציור על עץ של

Sun, 24 Apr 2011 08:35:12 +0100

היא אמנית החיה ופועלת בניו יורק. כשעוברים על העבודות באתר שלה ורואים עוד ועוד (ועוד!) איורים קשה להאמיןAudrey Kawasaky
שהיא כל כך צעירה! (אם מחפשים מספיק טוב אפשר למצוא גם תמונות של היפנית הפצפונת הזו מציירת בסטודיו שלה).

הגעתי לאתר שלה כשחיפשתי השראה לציור על עץ. אני לא לגמרי מבינה איך היא עושה את זה, אבל היא מצליחה ליצור עם צבעי שמן וגרפיט אפקטים חצי שקופים על הרקע של משטחי העץ, מה שנותן להכל מראה מאוד מודרני וקצת חלומי כזה. הציורים שלה מאוד מושפעים ממנגה יפנית. למעשה הם סוג של ציורי מנגה. הבנות כולן ילדותיות, עם גוף ארוך ודק ואיך לא, שדיים גדולים ואגן נשי. יש משהו מאוד מתמסר בכל הנשים/ילדות שהיא מציירת. מומלץ לאוהבי הז'אנר
:)
הנה עוד כמה.

אה, וכמובן האתר שלה:
http://www.audrey-kawasaki.com/index.php

מחשבות על יצירתיות 3 - אני אדאג לכמות

Sat, 23 Apr 2011 07:01:37 +0100

זה המקום להודות שוב באמת קשה. כן, למרות ביקורתיות ארוכת שנים כלפי ספרות טפשית בז'אנר ה"עשרה צעדים טריוויאלים לאושר ועושר עד עצם היום הזה", אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מציצה בספרים כאלה. מקווה מחדש. מחפשת מישהו שאולי, במקרה, עלה על משהו גדול באמת (והחליט לפרסם אותו דוקא בספר עם כותרת מדאיגה כזאת כמו "עשרה צעדים ל.."). בדרך כלל זה אני מתאכזבת מהר, אבל מדי פעם אני נתקלת בכותב שיש לו איזה ניסוח (לאחד הצעדים הטריוויאלים) שבאמת גורם לי לחשוב מחשבה חדשה, מעודדת.

זה קרה לי עם ספר שנקרא "דרך האמן". מודה באשמה, אני לא זוכרת בעל פה מי המחברת. אני מניחה שהיא עצמה לא השאירה עלי רושם חזק מספיק. זה לא שאני ממליצה על הספר הזה בלי שום הסתייגות, בטח לא לכל אחד. "דרך האמן" הוא ספר שנכתב כדי לעודד אנשים לתת לעצמם להיות יותר יצירתיים וליצור בלי פחד ומעצורים. יש בו, בעיני הרבה כלים טובים, ומאידך גם פנייה לאמונה באל והישענות עליו, מה שיכול להיות די בעייתי להרבה קוראים. מה שכן כבש אותי בספר הזה זה היכולת של המחברת לפגוע במדוייק, בניסוחים מדוייקים ולעיתים משועשעים, בבעיות, בפחדים, בגורמים המעכבים של כולנו. אחרי סימון הבעיות, היא תמיד עושה עוד צעד, והיא עושה אותו היטב. היא מציעה דרכים לחשוב אחרת. פה לדעתי הגדולה שלה ושל הספר הזה בכלל.

באחד הפרקים הראשונים היא מדברת על הימנעות מלהתחיל במשהו מתוך החשש שהוא יצא רע. כמה שקל להזדהות עם זה. אנחנו רוצים לצייר משהו שיש לנו בראש, שמלהיב אותנו. רוצים כל כך! אבל מה אם זה יצא שונה ממה שדמיינו? מה אם, רחמנא ליצלן, זה יצא גרוע? מכוער? מביך? אז אולי עדיף שלא. אולי אחר כך. אחרי שננוח, נאכל משהו. אחרי שנלמד לצייר יותר טוב, כשיהיה לנו יותר... (זמן, מקום, כסף, כישרון), וכן הלאה. אני אישית מכירה את זה מקרוב. אני חושבת שפרפקציוניסטים ואוהבי אסתטיקה ואיכות הם החולים המסכנים ביותר. ככל שאנחנו מעריכים ביצוע איכותי ונכון למשהו, ככה קשה לנו יותר לסבול ביצוע גרוע, קל וחומר אם הוא נעשה על ידינו. במקום לחזות בכישלון, אנחנו מעדיפים להדחיק ולדחות. אני לא אכתוב כאן את כל הפרק בספר שמדבר על המעצור הזה. אבל רציתי לכתוב את אחת האמירות שנגעו בי. המחברת מדברת בגוף ראשון ופונה אל האל, או אל ישות קוסמית אחרת (אני מתרגמת את זה כ"אני" ו"כל השאר" העולם שמחוץ לי. היקום). היא מצהירה: "אני אדאג לכמות. אתה (האל, היקום) תדאג לאיכות".

צריך לחשוב על זה רגע כדי להבין כמה זה חזק. נכון, יכול להיות שאצייר/אנגן/ אכתוב גרוע. אולי זה יהיה מביך ומאכזב. אבל זו עשייה שאני רוצה לעשות. אי הביצוע לא יהיה טוב יותר מביצוע גרוע. וביצוע גרוע, (למרות שאנחנו שונאים להודות בזה) לפעמים מוביל ללמידה ולשיפור. לא תמיד, אבל לפעמים. והכי חשוב, ביצוע כלשהו הוא טוב יותר מאי ביצוע, כי יש לו את הסיכוי (לא משנה מה גודל הסיכוי) להיות ביצוע טוב. זה משהו שלאי ביצוע לעולם לא יהיה. ולכן היא אומרת: "אני אדאג לכמות". אני אקום בבוקר ואעשה את הצעד הראשון. אני אדאג (נניח במקרה שלי) לצייר. ולצייר שוב. ולצייר עוד. ולצייר עוד פעם. זו האחריות שלי. ואני מסירה מעצמי את האחריות לאיכות. האל, העולם, הקוסמוס מסביבי אחראי לאיכות. אולי תהיה לי השראה ואולי לא. אולי אבחר את הצבעים הנכונים ואולי לא הפעם. אבל אני אמשיך להתחייב רק לכמות.

זה נהדר בעיני כפניה למעצור האיכות. במקום להימנע מלעשות כדי לא לשאת באחריות של איכות בינונית, אפשר להרגיש שהאיכות היא לא באחריותנו. וזה נכון לגבי הרבה מצבים בחיים. זה לא באחריותי איך ילך לי במבחן. זה באחריותי להתכונן ואז לגשת לעשות אותו. זה לא באחריותי אם ארד במשקל. זה באחריותי לדאוג לכמות: להתאמן שלוש פעמים בשבוע כמו שאמרו לי. זה לא באחריותי כמה מהר אדע לנגן שופן כמו שאני חולמת. זה רק באחריותי להמשיך להתאמן עוד ועוד.

וכמו הבוקר, זה גם עוזר בימים לא כל כך שמחים שקשה לקום בהם ולהתחיל לעשות. אני אומר לעצמי עכשיו: אני אדאג לכמות. רק לכמות. והכמות תמיד מתחילה באחד. בראשון. אז אדאג עכשיו לדבר הראשון. בוקר טוב.

Andrea Innocent איורים מודרניים של

Thu, 21 Apr 2011 10:10:12 +0100

הנה מה שמצאתי בגוגל רידר שלי הבוקר:

האחראית לאיור המדליק והכל כך אוסטרלי - אסיאתי הזה היא אנדריאה אינוסנט (איזה כייף לה, גם אני רוצה שם משפחה שיקי כזה!), מאיירת אוסטרלית שמאוהבת בתרבות היפנית - מה שמאוד ניכר בכל האיורים שלה.
הנה עוד משהו חמוד:

מצא חן בעיני במיוחד שכל האיורים נראים כמו משהו שהיא עשתה בתוכנת אילוסטרייטור עם איזה ואקום נחמד. היא אפילו מציירת ילדות יפניות קטנות מציירות על טאבלט גרפי, כך שנראה שהניחוש שלי נכון. מעורר השראה!

עיצוב סביבתי לאתר סביבתי

Sun, 17 Apr 2011 17:32:46 +0100

האתר של חברי הסטודיו פור-סי (לראות, או לתכנן קדימה באנגלית) מעוצב בצורה מאוד נעימה בהתאם למה שהם מנסים לעשות - לפעול למען עיצוב תעשייתי שמתחשב בסביבה. האתר מבוסס על תמונת פנורמה - שלוש מאות שישים מעלות - כשהניווט בין עמודי התוכן השונים הוא בעצם מבט על חלק אחר בתמונת הפנורמה. האפקט הזה נותן ממש תחושה של מבט על נוף. יופי של רעיון.
http://www.4-c.co.il/
רק חבל שכל כך קשה להגיע אליהם מהחיפוש בגוגל... מה שמזכיר שמעצב חזותי טוב לא תמיד דואג גם לפונקציונליות. אני מקוה שהסטודיו הזה דואג בתחום שלו גם לזה.

caitlin mcgauley ברוח השבוע: איור בצבעי מים של

Thu, 14 Apr 2011 04:26:38 +0100

caitlin mcgauleyאני אומנם הייתי שובבה ולא עשיתי את שיעורי הבית באיור בצבעי מים השבוע, אבל נתקלתי באיורים המתוקים של -
וחשבתי שאולי עכשיו תהיה לי קצת השראה. ולחובבי האיור המתוק בשורה משמחת - מסתבר שאם גרים בניו יורק, אפשר לעשות קריירה גם מזה!
http://caitlinmcgauley.com/

הקשר בין שדיים להבנה טכנולוגית

Mon, 11 Apr 2011 06:27:14 +0100

אתמול בחנות סימפטית למדי לרכיבים חשמליים היתה לי עוד אחת מאותן תקריות שמכווצות לי את שרירי העצבים הפמיניסטיים . זה קורה לי לא פעם, כנראה בגלל השילוב הקטלני של אינטיליגנציה ונטייה להתעצבן מעוולות. אני רואה את זה הרבה אצל ילדים קטנים וכן אצל אנשים שכותבים בלוגים. בכל מקרה מעשה שהיה כך היה. הלכתי לי לרכוש כמה רכיבים שרציתי להרכיב מהם סוג מסויים של מעגל חשמלי למטרה אומנותית כלשהי. ידעתי בדיוק מה אני רוצה שתהיה התוצאה, אבל הודיתי בענווה מול המוכרים בחנות שאין לי שום מושג בהרכבה של חוטי חשמל ומתגים מסוגים שונים ושאני אשמח ואודה לעצתם בנושא. מיד הוקפתי בשלושה גברים שכל אחד מהם יותר אדיב ושוביניסט מהשני, המתרגשים כולם יחד וכל אחד לחוד להראות לי שכל אחד מהם, הוא הוא הגבר פה. אחד מהם, הנחוש יותר, הציע לי דרך מסויימת לתכנן את המעגל החשמלי שלי. בחשמל אני אומנם לא מבינה, אבל בלוגיקה אני דוקא די טובה, ומבט מהיר על מה שהוא הציע הבהיר לי שזה בטוח לא יעבוד. בכל זאת "יש זרם" ו"אין זרם" הם מושגים שאפשר לחשוב עליהם כמו על ביטוי לוגי שכזה. לא משנה. ניסיתי להסביר לגברבר הנחוש שההצעה שלו, לעניות דעתי, לא תעבוד. נחושון התעקש לקטוע אותי שוב ושוב תוך הרעפת טסטוסטרון כי רב (ואני יודעת טוב מאוד מתי גבר אומר מה שהוא אומר רק כדי לפזר טסטוסטרון). לא ויתרתי וניסיתי, בנימוס, אם יורשה לי להתגאות בכך, להתעקש. לבסוף אחד הגברברים הנחושים פחות (כן ירבו) הבין שהצדק אתי והשתכנע. ואז קרה הדבר שתמיד מעצבן אותי יותר מכל:
הגברבר שהבין הסביר לגברבר הנחוש יותר את מה שאמרתי. למעשה הוא חזר על מה שאמרתי מילה במילה.
ונחשו מה?
הנחוש התקשה קצת, ואז הוא הקשיב והבין.
אני רוצה להבין אחת ולתמיד, האם זה השדיים שלי? האם יש איזה קשר ביולוגי שנעלם מחושיי בין גודל השדיים של בן שיחך לאמינותו בנושאי טכנולוגיה?? מה לגבי גבר שמנמן עם שדיים? תחום אפור?

אותי זה מעצבן.*

*במהלך התקרית לא התערערה גבריות של אף גברבר. הקפדתי לחייך בנימוס, הודיתי להם יפה וליטפתי לכו-לם את הגבריות, שלא יתערערו לי פתאום ויעשו משהו לא צפוי.

טיפוגרפיה תאית - ממצא ראשון

Thu, 07 Apr 2011 08:36:28 +0100

אולי זה הרקע שלי בביולוגיה ואולי זה מגיע ממקום אחר. בכל מקרה, השבוע חשבתי לעצמי שזה יכול להיות יפה ממש ליצור טיפוגרפיה שבנוייה מצורות של תאים הנצפים מתחת למקרוסקופ. תהיתי אם מישהו עשה כבר משהו כזה. בינתיים מחקר הגוגל שלי העלה את הממצא הבא:

זו תמונה אמיתית של תאים שגודלו במעבדה על תבנית בצורת האות איי באנגלית. מה שכן, היוצרים כתבו שהם לא יצרו פונט שלם אלא רק

אני אהבתי. בא לי גם
Creative Review
את האות איי. האות נוצרה כדי שתמונתה תשמש כשער למגאזין.

מחשבות על יצירתיות 2 - סטודיו צריך מקום לרקוד בו

Mon, 04 Apr 2011 04:17:07 +0100

אחד הדברים החמודים בקשר הזוגי שלי הוא ההסכם שבשתיקה לאפשר זה לזו לדרוש דרישות בלתי הגיוניות ואז לכבד את הדרישות האלו. או במילים אחרות, אנחנו נותנים מקום וכבוד למוזרויות, כמו גם לדרישות היותר מקובלות של האחר. אני יכולה למשל לבוא ולהניח שלושה מחשבונים שאני לא משתמשת בהם על השולחן של בן הזוג שלי ולהגיד: " אוקיי, יש פה שלושה מחשבונים שאני לעולם לא אצליח לוותר עליהם כי הם טובים. אז אני מניחה אותם פה. אני אשאיל לך אחד מהם שתבחר, ולא אשאל אותך מה עשית עם השניים האחרים.". בן הזוג שלי יחייך אלי, ושנינו נהיה משועשעים מהקושי שלי להיפטר מדברים מיותרים. אני מוצאת שיש משהו מאוד אנושי וחמוד בהסכמי שתיקה כאלה.

אתמול עשינו שינויים גדולים בעיצוב של הדירה שלנו ובין השאר הוצאנו כמות גדולה של בלאגן מחדר העבודה שאני עובדת בו (להלן הסטודיו). פתאום כשהוצאנו שולחן גדול עמוס בבלאגן מבלי להזיז את הרהיטים האחרים בחדר, נחשף קיר גדול ולבן בחדר שמילא אותי בהתרגשות ושמחה שקטה. המשכנו לסדר, ואני דמיינתי לי איך אני עובדת מול הקיר הריק החדש שלי, חולמת ותולה עליו דברים, מורידה ואז מתחילה הכל מחדש... זה מילא אותי בתחושה מאוד רעננה. ואז, בן הזוג שלי הגיע עם הארון שהחלטנו למקם במקום השולחן שהוצאנו, ובצעד הגיוני דחף אותו לכיוון הקיר הריק. אני קוראת לזה צעד הגיוני כי מתוך כל המניעים, פרקטיקה ,פנג שווי ומה שלא יהיה, נעים יותר בדרך כלל לפזר את הריהוט בחדר קיים ולא לרכז אותו רק בצד אחד כשצד אחר נשאר ריק.
ובכל זאת כשראיתי את זה, עוד לפני שידעתי לומר למה, משהו בי ביקש לעצור את העוולה המתרחשת ולהחזיר לעצמי את הקיר הריק והמרענן שלי בסטודיו, ואת החלל הריק מולו. אחרי כמה דקות ביקשתי מבן הזוג שלי, בדרך שלנו לבקש בקשות חסרות היגיון חיצוני, שנזיז את הארון למקום אחר בחדר ונחשוף שוב את הקיר הריק. אחרי שעשינו את זה נשמתי לרווחה.

הבוקר כשנכנסתי לסטודיו ועמדתי בחלל הריק שמול הקיר שלי נפל לי האסימון. סטודיו, או לפחות סטודיו שלי, צריך שיהיה בו מקום לרקוד. צריך שיהיה בו מקום לעשות דברים בלתי צפויים. צריך שיהיה בו משהו בלתי מוכתב כדי שיהיה אפשר להמציא אותו.
צריך שיהיה בו איזשהו ריק כדי שיהיה כיוון לזרימה של יצירתיות, שיהיה חלל ליצור לתוכו. הריק הזה יכול לעודד יצירה של משהו חדש.

ובלי קשר (אם כבר נסחפתי, למה לא גם להכליל), כל חדר הוא נחמד יותר אם כששומעים בו מוסיקה והכל בדיוק נכון, אפשר לעזוב הכל, לקום ולהתחיל לרקוד בו.

PlasticBionic טיפוגרפיה של

Sat, 02 Apr 2011 10:19:11 +0100

בשבועות האחרונים עבדנו בכיתה על טיפוגרפיה חופשית שתהווה לוגו לאמן או אדם ידוע בתרבות. כשראיתי את העבודות של -
או ג'וליאן בריסון, זה קצת הזכיר לי דברים שניסינו לעשות.- plasticBionic